אנונימיX: סוף עידן הפרטיות

מוזיאון חיפה לאמנות
אנונימיX: סוף עידן הפרטיות
אשכול תערוכות חדש
אוצרת האשכול : סבטלנה ריינגולד
פתיחה חגיגית: מוצאי שבת, 18.2.2017, בשעה 20:00

אשכול התערוכות החדש יציג אחת עשרה תערוכות חדשות מתוכן חמש תערוכות יחיד ושש תערוכות קבוצתיות. בתערוכות יציגו כשבעים אמנים ישראליים ובינלאומיים. האשכול עוסק בטשטוש הגבול בין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטי, אקסהיביציוניזם, נרקיסיזם ומציצנות, מהנושאים הבוערים של המאה העשרים ואחת. התערוכה מבקשת לחשוף את התפיסות החברתיות לגבי רעיון הפרטיות ואת המודלים החדשים שיצרה מהפכת המידע והתקשורת מתחילת המאה העשרים ועד היום. ברבות מהעבודות מופיע מוטיב המבט והמעקב, המעלה שאלות אתיות מאתגרות הנוגעות לסוגיות של מקור היצירה, כוח ושליטה.
מארק צוקרברג, מייסד הפייסבוק, טען שפרטיות כבר אינה "נורמה חברתית". בעשור האחרון עברנו לחשיפה מתמדת של מידע אינטימי באינטרנט, כחלק בלתי נפרד מ"השתתפות" בחיים העכשוויים. השימוש הנרחב בטלפונים ניידים, באינטרנט ובמצלמות במעגל סגור מבטיח שכולנו נהיה נצפים ומלוהקים כמציצנים. בעידן שלאחר ה-11 בספטמבר אנו מוכנים לאפשר חדירה לפרטיות, המעניקה לנו לכאורה תחושת ביטחון. מצלמות האבטחה פועלות ללא הפסקה, דימויים מופצים ברשת, ארכיונים מקוטלגים, נסרקים ונפתחים לקהל, לוויינים משגרים נתונים למערכות מחשוב רבות עוצמה. ללא ספק: אנו חיים בחברת ה"אח הגדול", שבה כל צעד שלנו נרשם, מצולם ומתועד. אם "אינך נצפה" אז "אינך קיים".
מצבים חדשים של תפיסה והתבוננות יוצרים מצבים חדשים של ייצוג. בתערוכה נבחנת משקלה של האמנות במרחב התרבות השיתופית של המדיה החדשה. הפרק הראשון דן בעיקרון העונג המציצני, ובו נבחן המרחב הציבורי שבו המציצנות הגיעה לדרגת רגולציה חברתית. הפרק השני עוסק בתופעת הסלבריטאיות, כדוגמה בולטת לתוצר של תרבות הנראות וההערצה של ימינו. הפרק האחרון עוסק במשמעויות השונות של חברת המעקב של המאה העשרים ואחת.

רגע פרטי בציבור – תערוכה קבוצתית
אוצרת: לימור אלפרן זרד
תערוכה זו עוסקת בלכידת רגעים אינטימיים ואישיים, שבהם ההגנות והמסכות של אנשים מוּסרות מול המצלמה. העבודות בוחנות את מערכת היחסים הטעונה בין המצלמה ובין הסובייקט הצילומי – היכן שה"חוזה" בין הצלם ובין המצולם מופר.
התערוכה מאפשרת מבט עכשווי על רגעים לא הרואיים ומפגש עם אנשים אקראיים ואנונימיים, הנחשפים ברגעיהם הפרטיים. כך היא עוסקת בסוגיות של צפייה, מרחק, שיתוף והגבולות בין הפרטי לציבורי. אם בעבר תיעוד ההתרחשות במרחב הציבורי נחשב לפרובוקציה בשל ההתבוננות הפולשנית והדחף המציצני, הרי שכיום הצילום במרחב הציבורי פועל בתרבות המקדשת חדירה לפרטיות וחשיפת יתר. בתערוכה מוצגות עבודות המתעדות פעולות חולפות ומקריות, עבודות מבוימות שכמו מתעדות סיטואציה אמתית, וציורים בעקבות תצלומים המתארים רגעים רגילים ויומיומיים. מושאי התצלומים בתערוכה חושפים רגע במציאות אמתית, נגיעה בעומק הקיום בדרך המיטיבה לחשוף את הרגשות הכמוסים של הנפש האנושית.
אמנים משתתפים: דן אורימיאן, אלה אמיתי-סדובסקי, טלי אשכול, עירית גובי, מלי גולדפרב, ליטל דותן, שרון דרעי, אבירם ולדמן, מיכל חלבין, אנה ים, יואל לוי, פליקס לופה, איתמר פריד

דבורה מורג: אוספת את הזמן
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
יצירתה של דבורה מורג מתאפיינת במתח בין הרצף לפרגמנט ובין ההרכבה לפירוק. גוף עבודותיה עוסק באופן שבו אובייקטים מגדירים זהות דרך הזיכרונות הצבורים בהם. יצירתה, הנעה בין מיצב, פיסול וציור, שבה ועוסקת בנושא הזיכרון. גם המרחב הביתי מהווה נושא מרכזי ביצירתה: לעתים היא מתארת את תפארת הקיום החומרי, אך לעתים החפצים הביתיים האינטימיים הופכים לנוף של עיי חורבות. עבודות אלו מרמזות על התרחשות כאוטית או טראומטית, אף כי לא ניתן לדעת במדויק מה טבעה. ההשראה ליצירתן לקוחה מהמרחב הביתי האישי של האמנית ומתצלומים המתעדים את ההרס בבתי פלסטינים וישראלים במבצע "צוק איתן".
המציצנות הנגלית בעבודותיה נקשרת להוויית החיים היומיומית בישראל ונושאת משמעות פוליטית מובהקת, בהתייחס לפלישה הכוחנית לאינטימיות של הבית, במקרה זה לבתי משפחות פלסטיניות. דימוי החייל הישראלי המציץ מתוך הבית הפלסטיני מעלה שאלות מוסריות בדבר טיבו של המבט המופנה לעבר סבלו האנושי של האחר.

תערוכה קבוצתית: מוזיאון השעווה: לגעת בגיבורי תרבות
אוצרת: רויטל סילברמן גרין
תערוכה זו מתמקדת ביצירות המתכתבות עם מוזיאוני שעווה, המציגים דמויות היסטוריות ודמויות של ידוענים. המבקרים במוזיאוני שעווה יכולים להצטלם לצד דמות מפורסמת ו"לפגוש" את מושאי הערצתם הבלתי נגישים במושגי מקום וזמן. התפתחות הטכנולוגיה והמדיה החברתית מאפשרת כיום לחלוק את החוויה בזמן אמת ומעצימה את חווית המבקר במוזיאון שעווה. בהתייחס להיבטים אלו, תערוכה זו מציגה יצירות הבוחנות את התחושות המתעוררות בקרב הצופים לנוכח הייצוג של בובות ופסלי שעווה.
אמנים משתתפים: עדנה אוחנה, ניר הוד, סוזאן וויידס, דנה לוי, יונתן ורטהיים סואן וליאור מודן, שירלי סיגל, מייק קלי ופול מקארת'י.

פבל וולברג: דיסלדורף
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
פבל וולברג מציג סדרת תצלומים חדשה שצולמה בלונה פארק בדיסלדורף, בה הוא מרחיב את עיסוקו בנושא תחפושות ומסכות כסממניו המובהקים של הפער בין העצמי לבין ייצוגיו. עיסוק זה מקבל תפנית חדשה בתצלומי הסדרה הנוכחית: המצולמים המופיעים בסדרה זו צילמו את עצמם עומדים מול מראות מעוותות במרכז השעשועים של דיסלדורף. האפקט המתעתע של מראות אלה מעוות את השתקפותם לכדי יצירת דמויות גרוטסקיות. וולברג צילם את השתקפות דמויותיהם מהצד בעודם עושים את הסלפי של עצמם, מזווית שונה, כמהלך שהוא בגדר התערבות בחוקי מדיום הסלפי כמדיום של ייצוג עצמי. וולברג מפקיע את הסלפי מרשות הצלמים המקוריים ומנכס אותו לעצמו.
גישתו המיוחדת של וולברג בסדרה זו מדגישה את הקשר בין תרבות הסלפי של ימינו ובין אירוע הקרנבל שהתפתח בימי הביניים והגיע לשיאו ברנסנס. יצירתו של וולברג מציעה לראות בסלפי את המשכו הישיר של "העולם ההפוך" האקסצנטרי של הקרנבל. ביסודו קיימת ראיית עולם חלופית, שאינה מכירה באיסורים של עולם החוק הרגיל.

תערוכה קבוצתית: במעקב
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
טכניקות מעקב קשורות להתפתחויות בטכנולוגיה הצילומית – מצילומי אוויר מוקדמים ועד צילומי לווין. במאה העשרים ואחת מצלמות אבטחה בפינות רחוב, בחנויות ובמבני ציבור מתעדות בשקט כל צעד שלנו. כלי אינטרנט מאמצים את טכנולוגיית הלוויין מבלי שנוכל לחמוק מהעין הרואה-הכול של המצלמה.
תכניות הריאליטי בטלוויזיה, המתכתבות גם הן עם מציאות הבקרה, נשענות על שימוש רדיקלי במצלמות המכסות את השטח ומתעדות כל רגע. מסביבנו נוצרת אינטימיות מסוג חדש, המבוססת על יסודות של מתח, חשד וסוד; על תשוקה ארוטית שבין צייד לניצוד. האינטימיות החדשה אינה נלחמת במציאות הבקרה אלא דווקא ניזונה ממנה. מצלמות המעקב, השתולות באתריה המקודשים של החברה, משדות תעופה ועד דוכני רחוב, הופכות לשחקן מרכזי המגדיר את היחסים הרגשיים בחברה ללא סודות שבה אנו חיים.
אמנים רבים בארץ ובעולם, שחלקם משתתפים בתערוכה, בוחנים את נוכחותן של מצלמות נייחות, עוקבות, סמויות וגלויות – מצלמות שהמידע שהן מפיקות מנותב, מרושת ומעובד. בעקבות מציאות זו, האמנים מבקשים לשפוך אור על השינויים שחלו במבט עצמו: ממבט אופקי ומקטלג, המנסה להסדיר ידע קיים, למבט-על חובק-כול המשקף את הרחבת גבולות הידע ואף
יוצר חוויה של הצפת מידע. בניגוד לנקודת המבט היחידאית של המצלמה ההגמונית, ריבוי נקודות המבט מתאפיין ביסוד חתרני העשוי להמחיש את האפשרויות הפוטנציאליות הגלומות בו. מאידך גיסא, באפליקציות כמו Google Earth הריבוי מתאחה לכדי אשליה של דרך שניתן לשוטט בה, מבלי שניתן יהיה לבחור בזווית צילום מסוימת או לכוון עצמאית את ה"מצלמה".
היצירות בתערוכה משקפות את המודעות למבט שמצלמת המעקב בוראת בחברת הפיקוח החדשה ומדגישות את המפץ הגדול של משטר הראייה שתחתיו אנו מתקיימים ופועלים. הממשות החדשה, שבה המעקב מייצר חוסר קשר בין הרואה לבין הנראה, מעצבת במידה רבה את ה"אני" שלנו בתרבות העכשווית.
בתערוכה יוצגו קירות אמן של חן שיש, תומס ישראל ובל שפיר
אמנים משתתפים: נאוה אייבל, תומר אפלבאום, דניס בובואה, דורון וולף, ענבל מארי-כהן, חיים דעואל לוסקי (מאוסף פרטי), דוג ריקרד

דינה גולדשטיין: ספר שחור
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
עבודותיה של דינה גולדשטיין נעות על הרצף שבין מיצג, אמנות חזותית ותיאטרון חפצים. הן שואפות לעורר עולמות סוריאליסטיים פנטסטיים, הנובעים מתשוקתה למופלא ומרצונה להביא קסם ויופי אל חיי היומיום. האמנית משלבת שימוש באמצעים פשוטים עם טכנולוגיות של צילום והקרנה ויוצרת חוויה על-מציאותית הנעה בין ערות לחלום ובין מסתורין ודמיון. דימויה לקוחים מתוך ספרים ישנים העוסקים בתולדות האמנות, בוטניקה, ביולוגיה ועולם הקרקס. הם מעניקים ליצירותיה ממד נוסטלגי וחידתי, המבקש להפעיל את דמיונו של הצופה.

תערוכה קבוצתית: מראה רחוב
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
לעיסוק בהתרחשויות במרחב העירוני היומיומי – הנושא העומד במרכזה של תערוכה זו – יש שורשים במסורת של צלמי "הרגע המכריע" באמצע המאה העשרים, כמו אנרי קרטייה-ברסון, ווקר אוואנס, רוברט פרנק ואחרים. הצלמים של "תצלומי הרחוב" השתמשו בטכניקות שנועדו להדגיש את המידיות של המבט והאקראיות של הרגע. הם הושפעו מהגותו של שארל בודלר, שראה את תפקיד האמן המודרני ב"ייצוג החיים כפי שהם נחווים במציאות".
בודלר, שתיאר את חווית ה"משוטט" או ה"פלאנר" (flâneur), טען כי השוטטות היא פעולה מהותית בתהליכי עבודתו של האמן המודרני. בהגותו של ולטר בנימין, לפעולת השוטטות יש עוצמה המאיימת על מקורות הסמכות. בתפיסה הקניינית-צרכנית המשוטטים נתפסים כמי שנדונים לנידוי בהיותם מטרד חברתי, שכן הם דיירי רחוב, חסרי בית, שיכורים, אנשי חבורות רחוב מפוקפקים המשתייכים לשוליים החברתיים. השוטטות מתכחשת לתרבות הצריכה, המבטיחה פופולריות ומשיכה באמצעות צריכה של הדברים "הנכונים".
ההצצה במרחב הציבורי, כמו השוטטות, נתפסת אף היא כפעולה שלילית. מקובל לחשוב כי המציצן יוצא במכוון ובהיחבא אל השיטוט האובססיבי. מוטיב ההצצה, העובר כחוט שני ביצירות המוצגות בתערוכה, מביא את מה שאינו מיועד למבט, את הטרנסגרסיבי, אל החזית. תצלומים אלה שואפים לתעד את המקומות החשוכים של החיים המודרניים, כדוגמה מובהקת לתיאבון לזהות יסוד של אינטימיות דווקא בחברה המתעדת-כול.
אמנים משתתפים: אלה אמיתי סדובסקי, טלי אשכול, איתן בוגנים, יפתח בלסקי, עופר בסודו, ענת בן שאול, יוסי בן-שושן ומירב הימן, בראסאי, מאי דעאס, קאמי טולויי, קוהי יושייוקי, יובל יאירי, חנה סהר, פאולו סיריו, שירין פאהד

רותי הלביץ כהן: שקיעה
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
רותי הלביץ כהן יוצרת בעבודתה סביבה של נשף והתחפשות: מקום שבו הזהות אינה יציבה וניתן להשיל זהות אחת ולעטות אחרת, יצירתית ותיאטרלית יותר. לדברי האוצר אורי דסאו, ה"תפאורה" שהלביץ כהן יוצרת מציגה עמדה שלפיה הזהות העצמית היא מעין "מופע" הנתון בהשתנות מתמדת. עבודותיה מאופיינות בדימויים של חלקי גוף, שורשי עצים ודמויות נשיות, בדרך כלל מפורקות. היא עוסקת בציור הנע בין דו-ממד לתלת-ממד ויוצרת מייצבים ציוריים במרחב. הלביץ כהן מזמינה את הצופה להסתובב בין הדימויים במייצביה ולחוש גם את המשמעות של הרווח הפיזי ביניהם. העולם החלומי-סיוטי מזמן חווית צפייה חדשה, המאתגרת את החוקיות המוכרת. אמנותה אינה מתקיימת, כמובן, בחלל ריק אלא מגיבה גם למציאות פוליטית-חברתית. מבלי לנקוט עמדה קונקרטית היא מבקשת ליצור מרחב פתוח, המאפשר לצופה לברר את עמדתו מחדש.
במיצב הנוכחי האמנית מזמינה את הצופה לחוות ביקור בסטודיו שלה ולהיחשף לתהליכי עבודה שבדרך כלל אינם נראים ומוצגים באולמות התצוגה. המבקר בתערוכה הופך למציצן. ואכן, חלל התצוגה הופך לזירה המזכירה חדר הצצה. זהו המקום שבו האמנית מאחסנת את ממצאיה, מעצבת אותו בדרכה שלה ובכך יוצרת את אפשרויות ההתבוננות ואת אופן המגע עם מה שמוצג במרחב התערוכה. הצופה מחפש ובודק, מייצר את הזמן של התנועה במרחב. תנועתו תואמת את השוטטות בסביבה עירונית, בהיותו מציץ, רואה, ממשש ושומע.

thumbnail_Natalie Bookchin - my meds

מבטים גנובים: מציצנות באמנות
אוצרת: אפרת אהרון
תיאורים מציצניים באמנות הופיעו כבר בציוריהם של אמני הרנסנס וממשיכיהם, בסצנות של ונוס רדומה באחו, במיטתה או רוחצת וכן בתיאורי שושנה והזקנים. אך תיאורים אלו שימשו את האמנים בעיקר לשם תיאור קלאסי של הגוף הנשי העירום, בעוד שבמאות התשע עשרה והעשרים חלה תפנית באופן התיאור וביחס כלפיו. דגה הציג נשים ממעמדות נמוכים העוסקות בפעילויות שונות ורבות מהן מוצגות מתרחצות. נקודות המבט של תיאוריו הן כשמאחוריי וילון או
דרך חור המנעול. אלו תיאורים מציצניים החודרים למרחב הפרטי של הנשים. עם פרסום כתביו של פרויד בראשית המאה העשרים, התקבעה המלה "מציצנות" תוך התייחסות למונח שנקבע כתרגום לדיון של פרויד ב"הנאה שבצפייה". העיסוק במונח זה באמנות החל להופיע בצורה משמעותית בעבודותיהם של האמנים הדאדאיסטים והסוריאליסטים, כגון מרסל דושאן, ז'ורז' אונייה, ג'ורג' גרוס, הנס בלמר ועוד, כמו גם בקולנוע, כפי שבא לידי ביטוי בסרטו של אלפרד היצ'קוק "חלון אחורי".
התערוכה בוחנת את כוחה של האמנות להטריד את מנוחתנו, להכניס את חיינו לאי-שקט קטן (או גדול) ולהכריח אותנו לבחון מחדש את מוסריותנו. דרך התבוננות זו בעבודות הצופה מוזמן לתפוס בו זמנית את נקודת המבט של המציצן והמתבונן הצופה מנקודת מבט חיצונית ומהרהר על הסיפוקים המוסריים הבעייתיים שלנו.
אמנים משתתפים: קיטאגאווה אוטאמארו, ז'ורז' אונייה, מוריץ דניאל אופנהיים, גייל אלברט האלאבן, ג'ורג' גרוס, מרסל דוּשאן, משה הופמן, גארי וינוגרנד, מרסל ז'אן, אוטאגאווה טויוקוני, סוזן מאיזלאס, ג'קוב וילהלם מכאו, ארנה סוונסון, פיליפ סטארק, לוקאס סמראס, איסודה קוריוסאי, טוריי קיונאגה, קורנליס שוט

הדרך לתהילה
אוצרת : סבטלנה ריינגולד
חנה ארנדט, ההוגה היהודייה-אמריקנית ילידת גרמניה, דנה בתופעת הסלבריטאיות בהתייחסה לתחום הציבורי כ"מרחב של נראוּת". לטענתה, במרחב זה ההערצה הופכת ל"דבר שיש להשתמש בו ולצרוך אותו". התוצאות הישירות של תרבות הנראות הן אפוא הערצה ציבורית ותופעת הסלבריטאיות, כאשר סובייקטים אנושיים פועלים במרחב הציבורי כשחקנים המחפשים אחר תהילה ופרסום.
הפרסום, כמושא לשאיפה בזכות עצמו, הפך ל"מסמן ריק". התשוקה החדשה, "להיות בעל פנים מזוהות", מניעה מערכות רבות עוצמה: תכניות טלוויזיה, עיתונים, משרדי יחסי ציבור ופרסום. שלל בעיות פסיכולוגיות חדשות צמחו ממפגש זה בין אבק הכוכבים שמותירה הילת הפרסום לבין המורכבות של חיי היומיום. הפופולריות הרבה של תכנית "האח הגדול", למשל, משקפת את התשוקה לתהילה, ליותר ממה שהחיים מספקים. אנשים רבים מכל שכבות הציבור, ולא רק צעירים, נאבקים על הזכות להופיע בתוכניות מסוג זה ולמכור את פרטיותם תמורת התהילה.
תערוכה זו מתמקדת בתופעת הסלבריטאיות של ימינו, שבה ההקרבה של חיי הפרט היא אולטימטיבית והכול מגויס כדי לספק את הצמא להכרה, לסיבוב קצר ככל שיהיה בקרוסלת התהילה המסחררת. ברבות מן העבודות משתקף העיסוק ב"סלבריטאיות" כמושג, בשכפול האינסופי שחוקק את פניהם של זרים בזיכרוננו. עבודות אלו, המתאפיינות באסתטיקה של שכפול, מתייחסות לעולם התקשורת שבו "הכול קיים רק בגלל שהוא דימוי", שבו "להיות זה בדיוק כמו להיות משוכפל".
דומה כי הצילום המבריק, המלאכותי, מעניק את הנראות המסוימת הדרושה לעולם שבו אנו חיים. בעידן העכשווי הצילום הוא שסולל את הדרך אל הסלבריטאיות. כאשר פנים מסוימות מתחילות לצוץ במרחב הציבורי, סביר להניח כי המצלמה אחראית לכך. העבודות בתערוכה עוסקות בשאלות של ייצוג עצמי, החלפת זהויות וה"פוזה" שאותה אנו בוחרים לעצמנו מול המצלמה. בהקשר זה, התיאורטיקן הצרפתי רולאן בארת טען כי נוכחות המצלמה משחקת תפקיד מעצב ייחודי בגישה של הסובייקט והצלם, המתאימים עצמם לסיטואציה של הצילום ולציפיות שהיא כופה על השחקנים. מטבעו, הצילום הופך אותנו לאחרים, לשותפים בהתנתקות מעצמנו. כך כתב בארת על עמדתו כמצולם: "באופן מידי אני מייצר לעצמי גוף אחר, אני הופך את עצמי מראש לדימוי".
הייצוג העצמי כדימוי מונח בבסיס תופעת ה"סלפי", המתייחסת לבניית העצמי בתוך רשת של שחקנים וירטואליים. חלק מהעבודות בתערוכה מדגישות את היותו של הסלפי סוג של מסכה, פרפורמנס עצמי שמהווה חלק בלתי נפרד מטכנולוגיות הייצוג של העידן העכשווי. ביצירות אלה הסיפורים מתווכים באמצעות "מראה דיגיטלית", שבה משתקפים הרהורים על כוח, מיניות, דחיקה לשוליים ויכולת פעולה. סיפורים אלה עוסקים במקומה של הזהות בתוך ההקשר המעורפל של האמתי והווירטואלי על רקע תופעת הסלבריטאיות במאה העשרים ואחת.
אמנים משתתפים: אלין אלג'ם, רחל ארז, נטלי בוקצ'ין, קרלה גניס, מרסלו ג'פטי, אליסון ג'קסון, מירי דוידוביץ', קייט דרבין, פיליפ הלסמן, ג'ואל-פיטר ויתקין, וולפגנג טילמנס, ורדי כהנא, נועה כהנא, אוהד מטלון, אורלי מיברג, אוהד מילשטיין, שני נחמיאס, הלמוט ניוטון, סיימון פוג'יווארה, דניאל פלדהקר, אנג'ליקה שר, סינדי שרמן

thumbnail_Philippe Halsman 5

מאיה אטון: עין האהוב
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
התערוכה מציגה 25 רישומי עיניים ממסוגרים במסגרות בצורות שונות ומתייחסת ל"עין האהוב" – כינוי של מיניאטורות מהמאה השמונה-עשרה, שצוירו בדרך כלל בצבעי מים על שנהב או קלף, עוטרו באבני חן ותיארו עין אחת של בן זוג או אהוב. הן נענדו על הגוף כצמידים, סיכות, תליונים או טבעות מהודרות.
המשמעויות הגלומות ב"עין האהוב" נוגעות בשאלת האנונימיות, במנעד שבין הרצון לחשיפה לבין הדרישה לשמור על אינטימיות. בעבר "עין האהוב" אפשרה לשמור את האהוב/ה קרוב ללב ולא להסתכן בחשיפת הקשר, שהרי במיניאטורות אלה העין נותרה נטולת שם וזהות. בהתייחסה לסוגיות אלה, אטון פנתה דרך הרשתות החברתיות ל-25 אנשים בישראל ובסין בבקשה לשלוח אליה צילום של עיני האהוב/ים שלהם (בני זוג, ילדים, הורים, חברים), אותם הפכה לרישום עיפרון על נייר.
ביסודה של "עין האהוב" יש תבנית פטישיסטית הקושרת בין התשוקה לבין תחליפיה. עבודתה של אטון חוקרת תבנית זו – בהקשרים אישיים ותרבותיים-קולקטיביים. בעידן העכשווי, שבו
סוגיית ייצוג המציאות נראית בלתי בטוחה, הופכת התבנית הפטישיסטית לכלי קיבול מרכזי, שהרי מקור החוויה הפטישיסטית הוא באי-היכולת שלה לייצג תשוקה באופן ישיר, בניסיון לעקוב אחר תחליפיה הדמיוניים והמלאכותיים.

תגובות